לקיחת אחריות היא לא דבר שמאפיין כל-כך פוליטיקאים ישראליים

קצת קשה לי להאמין שאני כותב את זה, אבל אחרי פסטיבל סילבן וג'ודי שלום ניר מוזס השבוע,
הבנתי פתאום
עד כמה הדרך בה נהג ינון מגל
היא ערכית ונכונה
ולמרבה הצער,
יוצאת-דופן.

כתבתי כאן שמי שנושא קופת-שרצים שכזו על גבו לא צריך להיכנס לפוליטיקה
כתבתי כאן שהוא פרש מהפוליטיקה בגלל מעשיו ולא בגלל מאשימותיו
לא כתבתי כאן שהדרך בה ינון מגל נהג היא הדרך הראויה ביותר לאיש ציבור שנתפש בקלקלתו.

כי זה מה שאיש ציבור צריך לעשות במצב הזה:

1. להביע חרטה
2. לפרוש
3. להתמודד עם המישורים האחרים של הקלקלה (פלילי וציבורי ואישי)
4. ולחיות את חייו הפרטיים תוך שהוא מדגים אישית את קנה המידה הערכי הנדרש מאנשי ציבור בישראל. 

ינון מגל מבין את זה.
כוכבי הפרשיות הדומות של הזמן האחרון לא מבינים את זה.

זה אולי כל ההבדל היום
בין מפלגה כמו הליכוד
למפלגה כמו הבית היהודי
שאני לא חייב לאהוב את הפוליטיקה המדינית שלה
כדי להביע הערכה להתמודדות הערכית הראויה שלה
עם הסוגיה הקשה הזו.