יום חמישי, 3 בדצמבר 2015

למה לצעוק אם אפשר לומר את האמת ?

קראתי על קרב הצעקות המרתק בין ח"כ אילן גילאון לשרת המשפטים איילת שקד סביב דחיית הצעת החוק להעלאת קצבאות הנכות לשכר מינימום. הפרטים המשפטיים המדוייקים בנוגע לויכוח הזה פחות מעניינים אותי.
אומנם זו היתה הקואליציה אשר בחרה לדחות הצעת חוק לטובתם של אנשים עם מוגבלויות, אבל אל תטעו - סביר מאוד להניח שגם אם האופוזיציה היתה בשלטון, היינו רואים תוצאה דומה.

ככה זה בישראל. בנושאי התקציב, אנשים עם מוגבלות באים בישראל במקומות האחרונים, כעניין שבשגרה.
זאת כמובן אם הם בכלל יכולים לבוא.
לפעמים אין מעבר נגיש עבורם, או אין דרך נגישה עבורם להשתמש בשירות.

מאחורי הנימוק התקציבי מסתתרת אמת ערכית נוראה בדבר סדרי-העדיפויות של המדינה שלנו.
אותם סדרי עדיפויות שמביאים את כלל סוגיות העזרה-ההדדית והטיפוח להיראות כפי שהן: רווחה, בריאות וחינוך, דיור ויוקר-המחיה.

בויכוח הצעקות שאחרי דחיית החוק,
איילת שקד היתה צריכה לומר את הדברים הבאים,'ישר בין העיניים':
"תקשיב טוב אילן.
אל תעשה אוואנטות כאילו זה עניין של מפלגות.
מדינת ישראל לא באמת מתעניינת בנושא הזה.
כולם יודעים את זה.
וגם אתה.
אז למה אתה צועק אילן?
אה, בגלל שאתה בן-אדם עם מוגבלות.
כשגם אני אהיה זקנה ומוגבלת, אני מבטיחה לקחת את הנושא ולטפל בו כאילו היה בבת-עיני.
אבל עכשיו אני צעירה ויפה ולא סובלת ממוגבלות.
אז תחכה בסבלנות.
צ'או. "



אין תגובות:

פרסום תגובה