יום שישי, 29 בינואר 2016

רגע של שפיות ואחריו רגע של צער

אחד משיאי השבוע הפוליטיים היה הדיון הציבורי שהתפתח סביב הקמפיין החדש של אם תרצו. הקמפיין יצא  נגד אמנים ישראליים שעשו את הלא יאומן בעיני 'אם תרצו' - הרשו לעצמם להזדהות פוליטית ולפעול במסגרת ארגוני שמאל. קשה לדמיין סימן דרך מדאיג מזה בדמוקרטיה: סתימת פיות באמצעות סימון.

תענוג לראות את הימין הפוליטי המתון כשהוא סופסוף קם ועושה מעשה, מנהל את המדינה, ומתווה את הגבולות. 

הבעיה הגדולה עם 'אם תרצו' היא פשוטה: האנשים האלה פשוט איבדו את הגבול בין הראוי לבין הלא-ראוי, מרוב שנאה לאנשים שלא חושבים כמוהם. כולנו יודעים לאן עלולה להוביל שנאת חינם מהסוג הזה. איבדנו מדינה לפני כמעט 2,000 שנה בדרך הזו. 

נוכח הרושם שהשוליים של הימין הקיצוני  הולכים ומתרחבים נדרשת פעולה ברורה. בגין, בנט ורגב והאחרים הראו שאפשר גם לעמוד בשלב מוקדם, ולסמן את הקו הראוי.

וכשהמנהיגים פועלים, האזרחים מגיבים. ראו למשל תגובתו של אברי גלעד שביטל הרצאה עבור אם תרצו והודיע: "זה זמן להתחבר ולא להתנתק, זמן לרפא ולא לפצוע. זה זמן למצוא מכנים משותפים בין הרוב השפוי, תוך הוקעת מתי המעט הקיצונים בשני הצדדים, ימין ושמאל. מה שאתם עושים ב'אם תרצו' זאת זריעה של שנאה מיותרת, וחלקי לא יהיה איתכם."

אבל אחרי רגע השפיות הזה, והשמחה שבצדו, בא הצער. כמה חבל שזה לא היה ראש הממשלה שלנו שקם כנחשון לפני המחנה. רק דמיינו כמה טוב היה במדינה שלנו, אם ראש הממשלה שלנו היה בנימין זאב בגין. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה