רגע של נחת ואחריו רגע של פחד

קראתי השבוע שישראל מסרבת לחדש את המגעים המדיניים עם הרשות הפלסטינית מבלי שייפסק גל הטרור ותהיה רגיעה בשטח.

האמת? זה היה קצת מפתיע. חשבתי שבישראל טוענים שגל הטרור הוא ספונטני ולא בשליטה של גורמים פלסטיניים 'מלמעלה'.

אבל אז המשכתי אחרי הכותרת. ולמדתי שבעצם ישראל מסרבת למשהו אחר לגמרי.

הפלסטינים באמת יוזמים חידוש המגעים המדיניים, על פי הדיווח "בניסיון להשיב את השקט לגדה המערבית."

אבל היוזמה הזו היא לא משהו כזה פשוט או תמים.
על פי הדיווח, "הפלסטינים הציבו כמה תנאים".

איזה  תנאים?

• הקפאת הבנייה בהתנחלויות,
• הסכמה למסגרת משא ומתן על בסיס גבולות 1967
• שחרורם של 36 אסירים שהיו אמורים להשתחרר בפעימה הרביעית במסגרת המשא ומתן שהתנהל ב-2013-2014 והדבר נבלם עם פיצוץ המשא ומתן.

איזה תשובה הם קיבלו?

"רק לאחר שתהיה רגיעה בשטח והפיגועים ייפסקו, ישראל תוכל לשקול צעדים מדיניים והענקה של מחוות לרשות הפלסטינית."

אז מה היה לנו כאן? 

רגע של כעס על כלי תקשורת שאין קשר בין הכותרת של הכתבה המתפרסמת בו לבין תוכנה

רגע של גאווה ושמחה על ממשלה ישראלית שמתנהלת בצורה רציונלית, שפויה וחכמה

ורגע של בהלה, כשנזכרתי עם מי יש לנו עסק כאן. 

נתניהו צודק לגמרי בסירוב הזה:
מחוות חד-צדדיות מצדנו על רקע המציאות הנוכחית ייתפשו ככניעה לטרור.
כולנו יודעים שאפשר להתחיל משא ומתן גם בלי מחוות.

אפשר לבצע מחוות אחרי שהמשא ומתן מתקדם. 

אבל זה הרי אותו ביבי - 

שהבטיח לטפל בחמאס כמו שצריך - וכבר שבע שנים לא מטפל

שהבטיח להתמודד מול חטיפות כמו שצריך - ונכנע ושחרר יותר מאלף מחבלים

שהבטיח לא להתנצל לטורקיה על עצירת המרמרה - והתנצל ופיצה והתרפס פוליטית ומדינית לפני ארדואן

אז על מי נסמוך שיעמוד, יתעקש ולא יתקפל? 

הרי מי שיבוא מהשמאל ירוץ לעשות את המחוות האלה, כי ממילא, על פי השקפת עולמו המדינית, המשא ומתן ותכליתו חשובים יותר. 

הרי מי שיבוא מהמרכז (וכרגע זה נראה שאם יהיה כזה, זה יהיה יאיר לפיד) ישתבשב לו ויעשה את מה שיהיה קל יותר לעשות, וברור שנוכח לחץ מתון מארה"ב, קל יותר יהיה לו להתקפל. 

אין על מי לסמוך.גם לא על אבינו שבשמיים (זוכרים את השנים 1939-1945? זוכרים פוגרומים קודמים?)

אז מה נעשה? נקטר. 

ונפחד. 

ונייחל ליום שבו תהיה לנו הנהגה אמיתית

מהסוג שיודע לא רק להגיד 'או"ם שמו"ם', 

אלא גם לנהוג בהתאם.