יש לי מין קטע כזה,
שבכל פעם בה התקשורת מנסה למכור לי נרטיב של פוליטיקאי פלוני או אלמוני,
אני מנסה להפוך בדברים,
כדי לבחון אותם מזוויות אחרות
מאלה המוצגות.
אם כותבים לי שישראל עשתה מעשה לא ראוי
אני מנסה לדמיין מדינות אחרות
מבצעות את אותו המעשה
בקונטקסט דומה.
אם כותבים לי שיהודי עשה מעשה לא ראוי
אני מנסה לדמיין בודהיסט
מבצע את אותו המעשה
בקונטקסט דומה.
אם כותבים לי שערבי עשה מעשה לא ראוי
אני מנסה לדמיין יהודי
מבצע את אותו המעשה
בקונטקסט דומה.
דמיינתי לי
אנשי ציבור יהודים
באים לבקר משפחות שכולות
של פעילי מחתרות
(כמו פעם, בזמן המנדט הבריטי)
נושאים יחד תפילה לעילוי נשמת המתים
ולאחר-מכן באים בדין ודברים עם השלטונות
כדי להביא את המתים לקבורה.
אחרי זה,
משום מה,
לא הצלחתי למצוא הגיון רב
בהצעת החוק שמקדם ראש ממשלתנו
ותכליתה להעניש את חברי-כנסת הערבים המבקרים משפחות מחבלים.
אל תבינו אותי לא נכון.
זה מרגיש גם לי
כאילו הם מעודדים את הרצח, הטרור ושפיכות הדמים.
אבל אם היינו מצפים שהבריטים יכבדו פעילות כזו
מצד אנשי הציבור שלנו
אנחנו צריכים לדעת לכבד פעילות כזו
מצד אנשי הציבור שלהם.
תאמרו לי: אם הם אנשי הציבור שלהם, מה הם עושים בכנסת שלנו ?
אומר לכם: 20% מאזרחי המדינה, לערך, מיוצגים על ידם.
אותם 20%, נרצה או לא נרצה,
קשורים בקשרי-משפחה ודם עם אחיהם בגדה וברצועה.
זה חלק מובנה בסכסוך הזה.
כן, אנשי הציבור שלהם מייצגים מורכבות.
במקרים רבים, אם הייתי במקומם, הייתי בוחר בחירות פוליטיות אחרות.
אבל במקרה הזה,
כפי שראינו,
גם אנחנו היינו פועלים כמותם.
במקרים כאלה,
לא רק שהמורכבות הזו לא תיפתר על ידי גירוש מהכנסת
אלא שאנחנו נימצא משחקים לידיהם
מחזקים את הקיצוניים
ומחלישים את המתונים.
אז בואו נפעל על פי הנחייתו של השכל
ולא על פי זעקת הלב
ונכיר בכך
שמה שמותר היה לנו
מותר גם להם.
שבכל פעם בה התקשורת מנסה למכור לי נרטיב של פוליטיקאי פלוני או אלמוני,
אני מנסה להפוך בדברים,
כדי לבחון אותם מזוויות אחרות
מאלה המוצגות.
אם כותבים לי שישראל עשתה מעשה לא ראוי
אני מנסה לדמיין מדינות אחרות
מבצעות את אותו המעשה
בקונטקסט דומה.
אם כותבים לי שיהודי עשה מעשה לא ראוי
אני מנסה לדמיין בודהיסט
מבצע את אותו המעשה
בקונטקסט דומה.
אם כותבים לי שערבי עשה מעשה לא ראוי
אני מנסה לדמיין יהודי
מבצע את אותו המעשה
בקונטקסט דומה.
דמיינתי לי
אנשי ציבור יהודים
באים לבקר משפחות שכולות
של פעילי מחתרות
(כמו פעם, בזמן המנדט הבריטי)
נושאים יחד תפילה לעילוי נשמת המתים
ולאחר-מכן באים בדין ודברים עם השלטונות
כדי להביא את המתים לקבורה.
אחרי זה,
משום מה,
לא הצלחתי למצוא הגיון רב
בהצעת החוק שמקדם ראש ממשלתנו
ותכליתה להעניש את חברי-כנסת הערבים המבקרים משפחות מחבלים.
אל תבינו אותי לא נכון.
זה מרגיש גם לי
כאילו הם מעודדים את הרצח, הטרור ושפיכות הדמים.
אבל אם היינו מצפים שהבריטים יכבדו פעילות כזו
מצד אנשי הציבור שלנו
אנחנו צריכים לדעת לכבד פעילות כזו
מצד אנשי הציבור שלהם.
תאמרו לי: אם הם אנשי הציבור שלהם, מה הם עושים בכנסת שלנו ?
אומר לכם: 20% מאזרחי המדינה, לערך, מיוצגים על ידם.
אותם 20%, נרצה או לא נרצה,
קשורים בקשרי-משפחה ודם עם אחיהם בגדה וברצועה.
זה חלק מובנה בסכסוך הזה.
כן, אנשי הציבור שלהם מייצגים מורכבות.
במקרים רבים, אם הייתי במקומם, הייתי בוחר בחירות פוליטיות אחרות.
אבל במקרה הזה,
כפי שראינו,
גם אנחנו היינו פועלים כמותם.
במקרים כאלה,
לא רק שהמורכבות הזו לא תיפתר על ידי גירוש מהכנסת
אלא שאנחנו נימצא משחקים לידיהם
מחזקים את הקיצוניים
ומחלישים את המתונים.
אז בואו נפעל על פי הנחייתו של השכל
ולא על פי זעקת הלב
ונכיר בכך
שמה שמותר היה לנו
מותר גם להם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה