לפעמים אתה נתקל בטקסט פוליטי לא רגיל, כזה שחייבים לקרוא

שבי פרומן סיפר באתר NRG על תגובתה של אשתו, מיכל, להתקפת הטרור שחוותה. זה משהו לא רגיל. חייבים לקרוא את זה.

בתמצית התמצית:
מיכל פרומן, אישה בהריון, יהודיה המתגוררת בתקוע שביהודיה ושומרון (כן, מתנחלת)
נפגעה בפיגוע דקירה.

כשרואיינה על האירוע, הסבירה
שבמהלך הפיגוע,
תוך שהיא מתגוננת על חייה, ראתה
 נער אבוד שמחפש ערך בתוך המעשה הנורא הזה.

אחרי הדקירה, בעודה מתאוששת מפצעיה,
היא גם ידעה לדבר על האומללות של המציאות שלנו,
בה ילד אבוד בוחר לנסות לרצוח אישה בהריון.

אתה קורא את התגובות לכתבה הזו,
ואתה חווה רגע של ייאוש.
כמעט אף אחד מהמגיבים לא הצליח
להפסיק להיאחז ולו לרגע
בשנאה, בכעס ובכאב.
וכתוצאה, נמנע מהם מלראות
את האצילות, האנושיות והעוצמה
המופלאים שבמיכל פרומן.

אבל אז נזכרתי והתעודדתי.
הרי לא הכל אבוד,
כל עוד אנו נהנים
מהזכות העצומה הזו
שהולכים בינינו
כאן על האדמה הזו
אנשים כמו מיכל פרומן
המאצילים עלינו מרוחם.