יום חמישי, 26 בנובמבר 2015

השמחים לאיד שכחו מה זה להיות יהודים

כתבו בNRG על סופה של 'נערת הפוסטר' של דעא"ש, צעירה אוסטרית שברחה מהבית כדי להצטרף לדעא"ש, ונישאה ללוחם דעא"ש בסוריה. היא הוכתה למוות כשניסתה להימלט מבירת הארגון בצפון סוריה.

אבל לא על הכתבה רציתי לדבר אלא על המגיבים.
כמה פנינים:

  • "מגיע להן !!!!!!" 
  • "נקווה שהן נהרגו לפני שהן השריצו" 
  • "אה, רחמונס...אכלו את מה שבישלו. בתיאבון להן ולכל הברברים באשר הם. " 

מקבץ תגובות שמראות עד כמה המדינה שלנו מתדרדרת.

למקרה שזה לא היה ברור לך, קורא/ת יקר/ה, אני מדבר על חוסר היכולת הבסיסית לאמפתיה.
כמה מאיתנו יכולים להגיד על עצמם שפעם,
כשהיינו צעירים,
בגיל הטיפש-עשרה,
לא עשינו אף שטות?

בחורה צעירה חיפשה משמעות בחייה, בגיל שבו נוטים ללכת עד הסוף,
איתרע מזלה והיא נסחפה באידיאולוגיה קיצונית,
הלכה אחריה עד הסוף,
הבינה את טעותה, וניסתה לצאת  -
ולא הצליחה.

כמה פעמים שומעים את הסיפור הזה?
לולא האיסלם הקיצוני,
או לו היו מנגנונים מאזנים ומגוננים אל מולו,
החיים של סמרה קסינוביץ' המנוחה היו נראים אחרת
לגמרי.

מדוע כל-כך קשה ליהודים כאן בישראל להביט על אחרים ולהבין שהם בני-אדם כמותם?
אויבים, אבל עדיין בני-אדם.
מה, גם הימנים שבנו שכחו מה זה להיות יהודים?
'בנפול אויביך אל תשמח; ובכשלו אל-יגל לבך'  (משלי פרק כ"ד פסוק י"יז)


אין תגובות:

פרסום תגובה